אם לא עכשיו - אימתי?

  בוקר שאחרי לילה מלא ערפל. קיבלתי בשורה על מותה של אהובת לבי מן העבר, מתה מסרטן, גססה ככה מבלי לספר לי, חצופה. תמיד ידעתי שהיא על הקשקש, ובפעם האחרונה שדיברנו הבנתי שמשהו קורה. קיבלתי טלפון בלילה, "היא מתה".  לא דמיינתי שהיא תלך מהעולם, ויחד עם זאת, כשאני כותב את המילים הללו, היא תמיד הייתה עם רגל כבר בצד השני, מכל כך הרבה בחינות.  הדלקתי נר, התפללתי, לרגעים התחברתי איתה, עם רגעיה האחרונים, הרגשתי עונג גדול בגוף. אני יודע שהיא לא פחדה, אני יודע שהיא הלכה עם מבט ישר קדימה, משאירה מאחוריה ילדים, אהובים, כל מני דמויות איתם התחברה במסע חיה המופרע.  מרחתי את עצמי בשמן ועינגתי את עצמי, בזוכרי אותה. במיניות הלוהטת והפראית שהייתה לנו. ביופיה המהמם, גוף עוצמתי של רקדנית בלט מהממת, עיניים חומות עמוקות וכהות, שיער שחור.   ועכשיו בבוקר פגשתי את לילך, האהובה החדשה שבחיי, כמו תמיד, נשמות אבודות, בשיגעון של החיים האלה פה בישראל, לוהטות, זוכרות את חום המדורה הקדמונית, נמשכות זו לזו משתוקקות להתאחד. לבקוע את המלבושים וצורות הזהות היום יומית.  יצאתי משער בית הוריי, ראיתי או...

 הבלוג הזה הוא משכן לזרם התודעה החופשי, לא מצונזר, אישי וכנה, שלי. גבר ישראלי, בן 33.5,  שמיכת טלאים יהודית - ארץ ישראלית. גדלתי בבורגנות החילונית, ברחתי ממנה כנער אל הרי הגליל וקדושתם, אל היהדות הספרדית העתיקה למדתי לדבר רוסית בבני ברק, כי לא הייתה ממש ברירה.  אנגלית מהטלויזיה, ערבית מהעבודות המזדמנות בבניין.  הרוחניות שלי תופרת מלבושים ופושטת אותם ללא פסק. היא חבויה, ופועמת, מתחת למלבושים ולבגדים, מתחת לדעות, לזהויות, לרעיונות.  אז אני שמיכת טלאים יהודית - ארץ ישראלית. עם ניחוחות של מרק עוף וגפילטע פיש. עם סיגריות TIME בכיס החולצה הקדמי. עם סידור תפילה ששרד שואה. עם טלית אתיופית ועליה אדום - זהב - ירוק בקצב הרגאיי.  שמיכת טלאים יהודית - ארץ ישראלית שידעה עליות, ירידות, מלחמות, פנימיות, חיצוניות, ערכים וחזון, טהרה וטומאה.  אני הכי אוהב שמנסים לנחש לגביי, לראות את כולם מתבלבלים. ואולי בזאת השגתי משהו שתמיד רציתי, לשבור את הרצף הצפוי.  רק לא  להיות צפוי.  אכתוב בבלוג הזה על החוויה האנושית, המסע שלי בחומר אל הרוח, על מיניות, על אהבה. ...