וַיַּצִּ֧בוּ לָהֶ֛ם מַצֵּב֖וֹת וַאֲשֵׁרִ֑ים עַ֚ל כׇּל־גִּבְעָ֣ה גְבֹהָ֔ה וְתַ֖חַת כׇּל־עֵ֥ץ רַעֲנָֽן׃

 

בוקר שאחרי לילה מלא ערפל. קיבלתי בשורה על מותה של אהובת לבי מן העבר, מתה מסרטן, גססה ככה מבלי לספר לי, חצופה. תמיד ידעתי שהיא על הקשקש, ובפעם האחרונה שדיברנו הבנתי שמשהו קורה.

קיבלתי טלפון בלילה, "היא מתה". 

לא דמיינתי שהיא תלך מהעולם, ויחד עם זאת, כשאני כותב את המילים הללו, היא תמיד הייתה עם רגל כבר בצד השני, מכל כך הרבה בחינות. 

הדלקתי נר, התפללתי, לרגעים התחברתי איתה, עם רגעיה האחרונים, הרגשתי עונג גדול בגוף. אני יודע שהיא לא פחדה, אני יודע שהיא הלכה עם מבט ישר קדימה, משאירה מאחוריה ילדים, אהובים, כל מני דמויות איתם התחברה במסע חיה המופרע. 

מרחתי את עצמי בשמן ועינגתי את עצמי, בזוכרי אותה. במיניות הלוהטת והפראית שהייתה לנו. ביופיה המהמם, גוף עוצמתי של רקדנית בלט מהממת, עיניים חומות עמוקות וכהות, שיער שחור.

 

ועכשיו בבוקר פגשתי את לילך, האהובה החדשה שבחיי,

כמו תמיד, נשמות אבודות, בשיגעון של החיים האלה פה בישראל, לוהטות, זוכרות את חום המדורה הקדמונית, נמשכות זו לזו

משתוקקות להתאחד. לבקוע את המלבושים וצורות הזהות היום יומית. 

יצאתי משער בית הוריי, ראיתי אותה מחוץ לרכב, ראיתי את העיניים הכהות הדומעות.

בשניה הראשונה שנפגשנו, הידיים שלי החליקו לאורך הצלעות שלה לחיבוק והרגשתי את החמימות הזו באגן. 

זיכרון בראשית, שהיינו אחד. 

לא הכי נלהב לדבר, או לעשות כל דבר אחר.

רוצה להיות במעשה האהבה, לשרות במרחב הגוף הזה, במרחב העונג הזה, לדבר את השפה הזו של התמזגות והיפרדות. התקרבות והתרחקות. 

התמקמנו מתחת לעץ אורן, ממש ליד השביל.

הפשלתי את שמלתה, הורדתי ממנה תחתונים רטובות מאד. 

הורדתי את המכנסיים שלי והבאתי את ידה לאיבר מיני. היא נישקה אותו, כמו שמאמינים נלהבים מנשקים את הכותל, את ספר התורה, את המזוזה. 

התחלנו לשחק, בלי קונדום, כמו בפעם הקודמת.

עם החשש של היריון, והאש החזקה שממשיכה לבעור.  

טבילה חמה ישירות במים. 

היו רגעים שחדרתי לגמרי לתוכה ושנינו נאנחנו וגנחנו מעונג. מהר יצאתי. 

והמשכנו לטייל בפארק, היה ריק. אחוזת הקבר הייתה נעולה. לא היו אנשים סביבנו והתיישבנו על דשא מתחת לעץ.

אני קצת נרדמתי, הרגשתי את חוסר המנוחה שלה, מחפשת, זזה, מפריעה לי לישון, נוגעת בי מתוך איזו מצוקה או חוסר נחת. 

מה שמעורר בי עצבים, ויחד עם העצבים, קול שקורא לי לקחת את הפיתיון. 

התעוררתי, שמעתי את קריאתה, המכשיר היחיד שהיה זמין עבורי הוא המיניות,

לקרוא לתודעות שלנו לכאן עכשיו.

עם הגופים, בתוכם, לערבב את החומרים, אל - כימיה. 

החצאית הזו עדיין מכסה אגם עירום, שיחקנו ככה במרחב הציבורי. עם קצת דריכות אולי מישהו בא? 

עבר אבא עם ילדיו על אופניו ונזף בנו, "מה זה פה??" 

אמרתי לה שאולי זו סוג של מחאה, הארץ הזו מלאה בעיסוקי מלחמה, תסכול, בורות, ניתוק ואנחנו מזדיינות על הדשא הציבורי. 

 

בערב הרגשתי משהו שאני יכול לקרוא לו ריקנות. 

תהיתי, מה קורה פה? האם היא עוד מישהי שאשכב איתה, אוהב אותה ודרכינו ייפרדו? 

אולי היא תהרה ממעשה האהבים שלנו ואני והיא נהיה משפחה לנצח?

חשבתי על האבא שנזף בנו, אילו מין חיי אהבה הוא חי? האם הוא בלילות פוגש את תשוקתו בינו לבינו? לבין מסך המחשב? האם אהבתו לאשה שאיתו מתממשת?  

האם זו לא דרכו של עולם , בכלל? 

כרוניקת טעויות שכזו. 

חשבתי על הודו, עלה לי רעיון לבנות פסל, שיווה לינגם, שיהיה אבן כזו שאני מטעין בכל פעם באהבה הגדולה שיש לי בלב, לאהובה כזו שאני לא בטוח בכלל שאפשר לאהוב כך גוף אחר. 

חשבתי על המארחים שלי, שכל בוקר מוקדם מוקדם, פותחים את המרחב המקודש הביתי, מתפללים, שופכים מים, מדליקים נרות וקטורת, על העיניים שלהם בורקות לאור הנרות, האגנים הבוערים מתחת לשמלות, לקורטות ולמגבות שמכסות את האגן. זוכרות את האיחוד המקודש הזה. 

ערב שישי בבית הוריי

ומולי יושבים האחים שלי ונשותיהם, אמא ואבא שלי, מודל המשפחה והזוגיות שאני רואה בגלגול הזה. 

הילדים משתוללים, מגע לא הולם נרקם אל מול עיניי בין האחיינית לאחיין, הוא פסוק רגליים, היא עבת בשר, תשוקתית ופרואה מאד. קופצת עליו, בין כאב לעונג. הם איבר מין לאיבר מין. תחושה ורגש מזעזעים בתוכי. אני נושם ומנסה להרגע, אני לא אבא שלהם, אני הדוד שמגיע פעם בשנה.

ניסיתי להתערב, לעזור, לזהות מה קורה שם וחשבתי לעצמי, מה אני בכלל מבין בגידול ילדים? 

ומה אני יודע על התרבות של הילדים האלה אחרי שנה שלא התראינו?

כדאי שאשהה, אסתקרן ואלמד קצת מה קורה פה. 

עולם כמנהגו נוהג. קצת צניעות ועוצמה שקטה.

 

סביב השולחן דיברו על כל מני דברים, על איך האוכל, האם טעמת מזה, איפה תהיה החופשה הבאה, יום ההולדת הבא קיללו כמה אנשי עיתונות, שמאל, אמריקאים, אנטישמיים, מפגרים. עישנתי שאכטה עם אחי הבכור, לא ממש דיברנו. 

הוא חלק איתי ג'וינט. שמחתי.

במשך שנים ארוכות סרבתי להגיע לארוחות משפחתיות, ולימי הולדת. היום אני זוכר, אני כאן בשביל האחיינים שלי, רוצה להיות חלק מחייהם, במידה מה.  

לבשתי לגמרי לבן באותו הערב, בגדים נפלאים שהבאתי מהודו. חולצה מכופתרת, מכנס לבן \ אפרפר, חולצת טריקו לבנה אפורה מתחת, נעים לי בעור. 

חשבתי לעצמי, אנחנו צריכים קצת אור. אני צריך קצת אור. 

קראתי על הכהנים של בית המקדש, כמה מילים, בנוגע לטהרתם. ונזכרתי ביוגים, שגם עוסקים בטהרה.

והכהנים, החשיבות של טוהר המילה. טוהר. 

המשיכה שיש לי מגיל צעיר לחיות חיי טהרה, לראות בהיר.

ועם זאת, הריקוד שלי בין החושך לאור, בין הבהירות לערפול, בין הסבוך למרווח.

נזכרתי ביסמין, שפעם פגשתי במסיבה ובאתי אליה הביתה ,חופן את שדיה הנדיבים אל פי. 

היא לא רצתה שנשכב, וגם לא רצתה שניפגש עוד.

היא אמרה שהיא רוצה להיות איתי בטהרה, ואני הייתי אז בכלל בקשר עם תכשיט. 

טהרה זו הייתה המילה שהיא השתמשה וזה נחרט בי, מאז ניסיתי לשחזר את זה ויצא לי "קדושה" אבל זה לא הרגיש 100%.

טהרה.

זה נגע לי בלב, הבהירות שלה, המשמעת, החשיבות. 

 

הויפסנה הייתה משמעותית בעניין, הייתה בי אנרגיה מינית מלאה ועשירה, וסביבי נשים מופלאות ויפייפיות, היו בי מחשבות, אני בטוח שגם בהן. 

החיים האתיים לפי תורת הבודהה ( SILA ) מורים לאדם להמנע מקשר מיני לא ראוי. ובעת הריטריט להמנע ממגע מיני מוחלט. 

ומה מחוץ לריטריט? איך היוגית חיה את חיה האתיים בהקשר המיני? מה זה אומר מיניות שהיא בטהרה? 

האם המיניות שלי עם לילך הייתה בטהרה? 

עשרות בחורות חולפות מול עיניי, ישבו עליי, הייתי בתוכן, ליקקתי פטמותיהן ואיבריהן, האזנתי לגניחותיהן. 

רגעים של כישוף, בין 2 , 3 , 4 גופים וגם יותר. פשוט קורה שם משהו, המילים נאלמות, הגופים מתחממים, 

מתפשטים

פשט. 

מה קורה לי שם? 

אני אהיה בן 34 השנה, הקשרים הזוגיים שחויתי בחיי היו כל כך מוזרים, אם לא רעילים ומעוותים. 

אולי זו לא בשבילי? אולי כשאתבגר? ומה, אהיה כמו אנשים בדור שלי, אקים משפחה בגיל 40?  

ואני מסתכל על בני דורי וסובבי, עולה בי בוז לאורחותינו. 

החיים סביב עונג מזדמן. תענוגות ארציים. 

אחרי הויפסנה אני גם חושב על נושא הסמים והחומרים משני התודעה, עולה בי דחיה. 

יש בלבול. בהחלט יש, נוכח. 

היום יום שבת ואני בבית ההורים, לבשתי קורטה בצבע תכלת, אני שומע ציפורים, הדקל וושינגטוניה הגבוהה בבית של השכנים רוקד לו ברוח.

עננים לבנים, אפורים.

אתמול קראתי עיתונות עצמאית, בלוגים בנוגע למלחמה בעזה, לתביעה בבית הדין הבינלאומי

אני יודע שכרגע בעזה מתחולל גיהנום.

ברגע זה קורים פעולות נוראיות. 

שואה אמיתית. 

אני יודע שברגעים אלה משפחות מפונים, משפחות חטופים מתעוררים לעוד בוקר שחור. ממש בשניות האלה בהן אני שותה קפה ואוכל מעמול שקניתי מדרוזים חמודים אתמול. 

חשבתי על הדרוזים, בהערצה. מקבלים את המלכות, ומגדילים לעשות, לקבל את המלכות באופן מלא. 

הבוקר נכנעתי למתיקות המיטה, והשינה. 

לא יצאתי לפעולה ההיא עם הסנגהה, בשטחים.

אמרתי לעצמי, שאני לא בטוח שזה ייטיב איתי לפגוש כרגע עוד אנשים, עוד סיפורים ולהיות בסביבה שעלולה להיות נפיצה. 

שזה קשה לקום כל כך מוקדם, בשבת, ולצאת לעבוד בשמש. 

כנראה שזה בעיקר פחד וחשש, ואני מחבק אותו, מנסה לפחות, כי זה מה שיש. 

ריפיון התודעה, עצלות. 

כואב לי הצוואר, והגוף. 

עבר שבוע מאז שיצאתי מהויפסנה ומשהו אצלי לא מתאושש. יש לי קריאה לסגת מהכל אל תוך עצמי.

למצוא שוב את הכוונות, את התפילה, את הבהירות. 

אני אומר שוב, אבל לא בטוח מתי חוויתי בהירות. 

וגם, לאן לסגת? לעבור לחוף הים? לסבלט בית איפשהו? 

הויפסנה הייתה כמו שבוע רצוף של חומר ממריץ ומרחיב תודעה, דפיקות לב מהירות ועירנות מוגזמת, מעט שינה אם בכלל.  

השבוע שאחרי הויפסנה הוא כמו חומר מרדים, מערפל, רק רוצה לישון, רואה בלבול, 

לאן לנוע? מתי? עם מי? לשם מה? 

ספק בכל התכניות ששרטטתי לעצמי שאעשה. 

מדי פעם אני נזכר לנשום נשימות עמוקות. 

שנזכה לבשורות טובות, ושלווה פנימית.